החלטה בתיק בש"פ 275/05

            בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' הנדל), מיום 28.12.04 בב"ש 21409/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

            העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בגין ביצוע עבירות של הסעת שב"ח, לפי סעיף 21א (ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק; קשירת קשר לביצוע עוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק והסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

            בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 28.12.04 הורה בית-המשפט המחוזי, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

            מכאן הערר שבפני.

            בא-כוח העורר טען בפני, כי שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי לא ניתן לסמוך על העורר וכי מעצרו עד תום ההליכים נקבע על-פי חומרת העבירה, וזאת על-אף שהעורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה, הקושרות אותו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום ועל אף שלעורר אין עבר פלילי. עוד הוסיף וטען בא-כוח העורר, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר ואשר בו נבדקה חלופת המעצר המוצעת  ונמצאה ראויה והולמת.

            מנגד, ביקש בא-כוח המשיבה לדחות את הערר, וטען, כי כנגד העורר עומדים תלויים שני כתבי אישום בעבירות זהות לעבירות נשוא התיק שלפנינו, וכי נראה שעבירות אלו הן דרך חייו של העורר. 

            לאחר שעיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות באי-כוח בעלי הדין, הגעתי למסקנה, כי דין הערר להידחות.

            המעשים המיוחסים לעורר, מעשים חמורים הם ובפרט במציאות בה אנו חיים בימים אלו. בהתנהגותו מפגין העורר מסוכנות רבה אשר אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לתת מענה אשר יבטיח את שלום הציבור מפניו. צדק בית-המשפט המחוזי כאשר קבע, כי לא רק שהעורר הסיע שוהים בלתי חוקיים, אלא לכאורה הוא הקים מנגנון לעקוף את החוק בנושא רגיש זה ששורשיו בשיקולי ביטחון. יפים לענייננו דברי חברתי, השופטת ד' ביניש בבש"פ 10001/04 מדינת ישראל נ' מחמוד ענזה (טרם פורסם):

"בית משפט זה כבר עמד על החומרה הרבה שיש במעשים בהם מואשם המשיב ונראה כי אין צורך להכביר מילים על הסיכון הרב שטמון בסיוע לכניסתם של שב"חים לשטח מדינת ישראל בימים אלו (ראו: בש"פ 4988/02 אבולקיען נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 8303/03 פקיה אסמעיל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אכן, לא בכל מקרה בו מואשם אדם בעבירה מתחום זה תתקיים עילת מעצר אך בנסיבות מקרה זה, משהפך המשיב את ביצוע העבירה לאורח חייו ומקור פרנסתו העיקרי, אין מנוס ממעצרו עד לתום ההליכים".

            החלטתו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי כי נפל בה פגם. משנה תוקף מקבלים דבריי אלו עת שמביא אני בחשבון, את יתר העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום מהן עולה מסוכנותו לציבור בכלל ולשוטרים שניסו לעוצרו בפרט, עת שניסה להימלט מן המשטרה.

            סוף דבר, הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ד בשבט תשס"ה (24.1.05)

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: